לטייל לבד.
להרגיש יותר.

הבדידות שאף אחד לא מזכיר

אני יושב בהוסטל בקולומביה. הגג מפורק אנשים. שני שולחנות רק של ישראלים. מוזיקה, צחוקים, כולם מכירים את כולם.

ואני יושב שם ויודע שאני לא חלק מזה.

לא כי דחו אותי. כי לא בחרתי להיות שם. פשוט נסחפתי לאיפה שכולם הלכו.

זו לא הבדידות שמפחדים ממנה לפני סולו. הבדידות שמפחדים ממנה היא להיות לבד. אבל הבדידות שבאמת כואבת היא להיות עם אנשים ולהרגיש לבד.

פגשתי את ענבל פעמיים באותו טיול.

בפעם הראשונה בבואנוס איירס, ימים ספורים אחרי שנחתתי בהוסטל "של הישראלים" שחבר מהצבא המליץ עליו. חודשיים אחר כך פגשתי אותה שוב בפוקון ושאלתי מה עשתה. היא חייכה: "אתה יודע, מה שכולם עושים. אושואייה, הקרחון, ברילוצ׳ה. עכשיו לקרנבל בברזיל."

באותם חודשיים אני נכנסתי לצ׳ילה לחודש וחצי, טסתי לאי הפסחא, התארחתי אצל מקומיים בבתים, ועשיתי טרקים שאף אחד לא מכיר.

ענבל לא פחות חכמה ולא פחות אמיצה. היא פשוט לא חשבה שיש אופציה אחרת.

וכמו שמישהו אמר לי פעם: כמה שאתה נשאר יותר זמן על הרכבת, יותר קשה לרדת ממנה.